אהבה בבניית זוגיות ובכלל

ובכל זאת, גם מי שלא זכה לאהבה בילדותו – יש לו תקווה. הוא יכול לקבל עזרה.

השלב הראשון הוא להיות מודע לבעיה. השלב הבא – להבין שהוא עצמו זה שצריך להתחזק, להכיר ביכולותיו, ולאט לאט להתחבר אל הדברים הטובים שבו.

כשאדם מכיר בערך העצמי שלו – שאינו תלוי באישורים מבחוץ – הוא מגדיל את הסיכוי שיוכל לקיים קשר של אהבה עמוקה וארוכת טווח.

ד"ר ג'ון גריי כתב:

"כאשר אתה אוהב את עצמך, תוכל להעריך את כישרונותיך ללא חשש ותוכל להתגלות יותר. יהיה קל יותר לאנשים להכיר אותך כפי שאתה, ולא על פי המסכה שאתה חובש. ככל שיכירו אותך ויתייחסו אליך בהתאם – כך תוכל גם אתה להעריך ולאהוב את עצמך. זהו מעגל של אהבה וביטוי עצמי ההולכים ומתרחבים. אך אם אינך אוהב את עצמך, ואתה מסווה את מהותך האמיתית – המעגל נע בכיוון ההפוך: הפחתת אהבה וצמצום הערך העצמי."

כשאדם מכיר בכוחותיו ובייחוד שבו, הוא מסוגל לבטא את מה שיש בו – ואף מאפשר לאחרים לאהוב אותו ולהעניק לו.

איך זה מתחיל להיפגע?

כל תינוק נולד עם אהבה עצמית טבעית. הוא חופשי, פתוח, רואה את עצמו במרכז, וזה מרגיש לו טבעי לגמרי. גם אנחנו, כילדים קטנים, אהבנו את עצמנו וקיבלנו את עצמנו.

אלא שלאט לאט, משהו התקלקל. קיבלנו מהורינו מסרים חוזרים – לעיתים בלי כוונה רעה – כמו:

• "זה לא בסדר לרצות דברים בשביל עצמך"
   
• "אסור לטעות"
   
• "לא יפה להחמיא לעצמך"
   
• "לא צריך לדבר על הרגשות שלך"

ילד שגדל על מסרים כאלה, וכשיגדל – יתקשה להאמין למחמאות.

כשיאמרו לו "אתה נראה נהדר היום", יחשוב לעצמו: "הם בטח סתם אומרים את זה. לא באמת מתכוונים."

כדי להתמודד עם הפער בין הרצון להיות נאהב לבין התחושה שהוא אינו ראוי – הילד לומד לפתח אסטרטגיות הישרדות.

הוא לומד לשחק דמויות – טיפוסי אישיות שמנסים "להשיג אהבה". עם הזמן, הוא שוכח מיהו באמת – ומזדהה לגמרי עם מה שלמד לשחק.

זוגיות כראי של הילדות

רבים מאיתנו מביאים לתוך הזוגיות את הדפוסים שראינו בבית.

הילד שראה אבא שותק או מתפרץ – עלול לאמץ תגובות דומות במערכת היחסים. הילדה שראתה אמא מתכנסת או מקריבה את עצמה – עלולה לחזור על אותו דפוס.

כ-80% מההשפעה הרגשית והחינוכית על ילד מתרחשת עד גיל 6–7.

זהו גיל שבו החוויות נצרבות בלי פילטרים. אם הילד התרגל לשמוע צעקות או חווה ניכור – הוא עשוי להפנים שאלו הן "אהבה" ו"קרבה".

אבל יש תקווה. אדם שמזהה שמשהו בזוגיות שלו נתקע שוב ושוב – יכול לבדוק את עצמו.

אם יתבונן פנימה באומץ, אולי יגלה שהוא מחקה, מבלי לדעת, את ההתנהגות של הוריו.

ההודאה בכך היא כבר חצי מהדרך. למשל, גבר שסירב להכין לילדיו ארוחת ערב כי לדעתו זה "תפקידה של האישה" – פתאום מבין שזה דפוס שראה בבית. היום, כשהוא מבין שהדבר אינו נכון או צודק – הוא יכול לבחור אחרת.

הנתינה וההקשבה לאחר הן חלק מזוגיות בריאה – וכל שינוי קטן בכיוון הזה מחולל שינוי גדול.

תרגול מביא למהפך

כדי שהשינוי לא יישאר תיאוריה – צריך לתרגל.
לשנות הרגלים עמוקים זו לא משימה של יום או יומיים. זה דורש מודעות, מאמץ ותרגול יומיומי.
אבל ככל שמתמידים – נוצר תהליך ריפוי. לאט לאט, האהבה הופכת לטבעית.
אדם לומד להעניק – לא מתוך חובה, אלא מתוך שמחה. והוא גם לומד לקבל אהבה, בלי להרגיש אשם או חלש.

רחל פישר (כותבת המאמר) ובן זוגה

לאהוב באמת – פירושו גם לדעת לתת

אהבה היא רגש חזק – ולכל אחד מאיתנו יש גישה אליו.
היא מופיעה בצורות שונות: אהבה בין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין חברים, ואפילו אהבה לעולם ולחיים עצמם.

כשאדם שלם עם עצמו, מרוצה מחייו ומכיר בערכו – הוא יידע גם לאהוב אחרים, ולתת להם מקום בלב.

וכאן נכנס ערך חשוב מאוד – נתינה.

אהבה אינה רק רגש חם בלב – היא זקוקה לביטוי מעשי. מי שאוהב – מרגיש צורך להעניק.
בזוגיות, זה יכול לבוא לידי ביטוי בהקשבה, בהכנה של משהו טעים, באמירה טובה, בחיבוק.

אבל כאן גם עולה שאלה מהותית:

האם אהבה פירושה לתת תמיד, עד כלות? האם יש רגע שבו אנחנו מפסיקים לתת – ועדיין אוהבים?

בשבוע הבא בעזרת ה' נעמיק בשאלות האלו. נבדוק איך לאהוב בלי לאבד את עצמנו, מתי ראוי להציב גבולות – ואיך נראית נתינה מאוזנת ובריאה.

ועד אז – לכו והביעו אהבתכם ליקיריכם.
במילה, במבט, בחיוך.
כי בימים כאלה – כל חיבוק נחשב.

לפרטים נוספים וליצירת קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר