על זוגיות ומלחמה

הפעם ברצוני להתייחס דווקא לזוגיות ופחות לפן המשפחתי הכולל, כיוון שהזוגיות היא הבסיס למרקם הכולל שמתפתח במשפחה. במקרה שהמצב הלא רגיל מתמשך – ואצלנו הכוונה למלחמה, גם כשהיא משנה פנים ונכנס עוד נתון חשוב (המתקפה על איראן) – מתרחשת שחיקה מסוימת. אנשים מרגישים את משא החיים עליהם ביתר שאת.

כשקורה משהו טראומטי, אנשים מוכנים לשאת זאת לתקופה קצרה. אבל ככל שהתקופה מתארכת, הכוחות עלולים להידלדל, והבעיות הישנות עלולות לצוף. חלק מהוויכוחים והמחלוקות שהיו בעבר הלא רחוק עלולים לעלות ולצוץ מחדש. המצב המתוח עלול לתת את אותותיו בשני בני הזוג, ומספיק שישפיע רק על אחד מהם – זה בוודאי ישפיע גם על רעהו.

נראה שמאז החלה המתקפה על איראן, שוב נעשינו מאוחדים יותר. יש פחות אלימות בדיבורים בין אנשים, יותר הבנה למה שקורה. אנשים מרגישים גאווה לאומית על ההצלחה שנוצרה בעזרת ה'. ושוב – מה יקרה בעוד כמה ימים, כשנתרגל למראות החדשות ונחזור לשגרת המלחמה?

ומה יקרה בבית פנימה?

ברצוני להבהיר עובדה ברורה, שכך גם על פי המחקרים: שינוי חיצוני, רדיקלי ככל שיהיה, לא יעזור אם האדם או האנשים הקשורים לעניין לא יחליטו לעשות שינוי בתוכם – עם עצמם. זה לא קורה מאליו רק בגלל המצב החיצוני.

קודם כל נדרשת מודעות לשינויים – מתח, חרדה – שמתעוררים אצל בני הזוג. זה נורמלי וצפוי. עצם המודעות לכך היא כבר תחילת הפתרון. בן הזוג שמרגיש שמשהו מתחלל בקרבו – למשל חושש מהאזעקות הפתאומיות, מהבהלה של הילדים, סובל מנדודי שינה – עלול להתעצבן או לכעוס ביתר קלות.

מה אפשר לעשות?

לשבת עם בן/בת הזוג בזמן מתאים לשניהם, ובפשטות לשתף במה שעובר עליי. זו לא חולשה להודות שיש קושי – להפך. זו גדולה להיות מודע ולשתף את האדם הקרוב אליי. יש סיכוי רב שלאור ההתנהגות הזו, בת הזוג תבין ותשתדל להכיל את מה שעובר על השני. כשהאישה או האיש יחושו שבת הזוג מכילה ומבינה, זה לכשעצמו ירגיע אותם.

זו דוגמה לזוגיות ראויה. דווקא כשקשה, כשמשהו משתנה במאזן הזוגי – אפשר להרגיש אם אכן בנינו את עצמנו בכיוון הראוי.

נדרשת כאן אחריות משני האנשים הבוגרים הנושאים על עצמם משפחה שלמה. אחריות להתמודד ברגעי משבר. אם הם עוברים את המשבר בצורה טובה – גם אם פה ושם יש ויכוחים ותהיות הדדיות – זה לחלוטין טוב. כיוון שאיננו רובוטים ואנו כל הזמן בתנועה, ולעיתים התנועה רחבה ודורשת השקעת מאמץ רבה יותר.

אם הם אוהבים ומכבדים האחד את השני – הסיכויים רבים יותר שהם ינווטו כעת וגם בהמשך -את הספינה- לחוף מבטחים. חשוב להיות מודעים למה שקורה, לתמלל זאת, ולהעביר את עיקר הדברים לבן הזוג. לא להישאר עם זה ולצפות שבת הזוג תבין מעצמה – לרוב זה לא יקרה.

כל אחד ואחת מהם מוזמן לקחת אחריות על חלקו, ועל ידי כך הם יכולים עוד לצמוח ולגדול כזוג, וכמובן גם כהורים וכבני אדם. ייתכן שאחד מהם יעשה את עבודתו מהר יותר – יהיה מודע מהר יותר. לא נורא. סבלנות ואורך רוח עשויים לעזור. יש להמשיך את השיחות על מה שקורה ביניהם. לא לוותר.

יש אנשים שהמעבר ממצב למצב קל להם יותר, ויש שפחות – הכול בסדר, זה הגיוני. לכל אחד יש קצב משלו, ועלינו להבין ולכבד זאת.

אם את חושבת לעצמך: "מה, רק אני אעשה שינוי, ומה איתו?" – אפשר להבין זאת. אבל בזוגיות, זה לא משא ומתן – "אני עושה אז גם אתה תעשה". זה לא עובד כך. כדאי לדעת שהרבה פעמים אם אחד מהם מכיל ועושה את השינוי – זה בהחלט משפיע, לעיתים באופן כמעט אוטומטי, על השני.

פשוט להרפות, לעשות מה שאת/ה יכול/ה – וזה יניב תוצאות.

כמובן, לא לעמוד עם סטופר. להחליט על כיוון מסוים, לצאת מאזור הנוחות, להתמיד – ואט אט יגיעו התוצאות.

מילות המפתח כאן הן: חשיבה, החלטות קטנות מושכלות, התמדה, סבלנות והקשבה ותמיד אפשר גם ללכת לייעוץ – לעזרה ותמיכה.

מה שכתבתי קשור אלינו גם כאנשים בתוך עם ישראל. כל אחד ואחת יחשוב מה אפשר לעשות טוב יותר: לדבר בצורה מכובדת יותר, להקשיב באמת לזולת, להיות פחות בעמדת התקפה. גם אם לא מסכימים – זה בסדר. להקשיב, ולא חייבים לענות. ההקשבה היא כלי חשוב ביותר – בין בני זוג, במשפחה ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח שאלות למייל שלי או לוואטסאפ.

אפרסם את השאלות והתשובות, כמובן בעילום שם.

אני מניחה שאם נלך כולנו בכיוון הזה – נוכל  בעזרת ה', לשפר את איכות חיינו ולהתקרב איש לרעהו. גם אחרי המלחמה.

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר