פרידה מצביקה

צביקה היה גורם מרכזי בשמירה ופיתוח תחושת הקהילה בעיר, וגם תחושת הגאווה של התושבים, והוא ראוי לכל שבח על ביסוס סדר ציבורי, שמאפשר צמיחה ופריחה, ועל כך שהוא דאג להעניק לכל תושב מקום, ובמיוחד לאלו שהלכו מאתנו, באמצעות מפעלי-הנצחה, בהם הוא תמך. הוא ידע כי אין דבר נאצל יותר מאשר להקהיל קהילות בישראל.

צביקה היה איש חזק, דעתן, וכזה שלא קל למצוא את עצמך מולו בצד השני של ויכוח – ועדיין, הוא היה אדם כן, וישר, אשר אמר את האמת בפנים. חכמים ממני אמרו כי "דברי אמת אינם יפים, ודברים יפים אינם אמת…", וצביקה גילם משפט זה לאורך חייו – עם יושרה שאפשרה לו לומר גם דברים לא יפים (אבל אשר הנם האמת), וגם ביכולתו לשמור על אמת פנימית שלו לאורך שנים רבות. צביקה עורר בי השראה לפעול למען הקהילה, וגרם לי להרגיש כאילו הכל אפשרי בתחום זה, ועל כך אני אסיר תודה.

לעתים, כפי שקורה ביחסים במהלך החיים, אכזבתי את צביקה וזכיתי לחוות גם נזיפות וכעס מצדו. אני מקבל הכל באהבה, והערכה, ואני מודה לצביקה גם על השיעורים שקיבלתי ממנו בחיוך וגם על השיעורים שקיבלתי ממנו ברגעים פחות מחויכים.

למרות הישגיו הרבים, ולמרות שהוא השלים משימות רבות מספור, צביקה לא פרש למנוחתו. אלא, הוא נלחם עד הרגע האחרון על חזונו של פיתוח העיר, על אמונתו באשר לאופן בו העיר צריכה להתפתח, ועל בחירתו להיות משרת ציבור בכל רמ"ח איבריו – עד שנשמתו פסה מן העולם. הוא לא נתן לאתגרים רפואיים, או לתחושת עייפות (שכולנו חווים פעמים רבות בחיים) לעצור אותו. נדמה כי הוא גילם בחייו את המשפט הסטואי הידוע כי "האתגר הוא הדרך", וכי הוא התחזק בפני כל מכשול שעמד בפניו וצמח ממנו. ואנחנו, צמחנו לצדו ותחת חסותו.

נכון, יש רווח וגם תהילה במסלול בו הוא הלך, אבל יודע כל מי ששירת בוועד-בית, ועד הורים או שירות קהילתי אחר, שלשרת ציבור, גדול כקטן, זה דבר שאין כפוי טובה ממנו. אני בוחר להאמין כי אדם ששירת את העיר שלו במשך 25 שנים – בחר לאהוב את האדם, ויתרה מכך, לאהוב אדם באמצעות אהבת-חינם, גם בפני עוינות שהייתה מנת חלקו ובוודאי בתפקיד הקשה של ראש העיר.

ועם מה נותרנו? עם עיר שאיבדה את ראשה, ומוצאת את עצמה בפתח בחירות (חמישיות) ברמה הארצית, פתיחת שנת-לימודים (אם זו אכן תיפתח בזמן), ועוד… וכעת, נראה כי אנו עומדים גם בפני בחירות ברמה המקומית. נכון לעכשיו, רב הנסתר על הגלוי, ויש שאלות משפטיות שעליהן מועצת העיר, משרד הפנים, ובכלל, הממשלה, יוכלו לענות. אני, בתור תושב העיר, מבקש בעיקר כי נוכל למצוא דרך לשמור על יציבות, לשמור על איזון, ולשמור על הדרך בה אנו נמצאים.

כרגע, זה הזמן להתאבל, ולאחר-מכן, יגיע הזמן למצוא איזון מחדש, וגם לייצר תקווה לעתיד טוב יותר. העיר יבנה משופעת במנהיגים מנוסים, וגם צעירים מבטיחים, ואני משוכנע שנוכל למצוא את הדרך להמשיך לפרוח ביחד כקהילה.

עינינו נשואות למ"מ ראש העיר חיים מסינג, ולחברי מועצת העיר – אחרי זמן האבל, העניקו לנו בחזרה יציבות ותקווה!

בחייו, וגם במותו, צביקה הורה לנו לשמור על אחידות הקהילה, על חוזק העיר, ועל האמונה בחיים המשותפים שלנו. בואו נשמור על הטוב, ונעבוד ביחד בשביל לשפר את הדרוש!

יהי זכרו של צביקה ברוך, לא נשכח אותו מלבנו.