בקרוב קורס מרתק ביבנה: סוד האושר ואריכות הימים לפי הרמב"ם
תושבת יבנה, פרופ' עמירה ערן תפתח בקרוב סדרת שעורים על המלצותיו של הרמב"ם לבריאות ולאריכות ימים ועל תרומתן לשלמותה של החברה האנושית
סוד האושר ואריכות הימים לפי הרמב''ם ב-17/10 במרכז רייך
היבנאית פרופ' עמירה ערן השיקה כבר שבעה ספרים. היא מתמחה בפילוסופיה של ימי הביניים ובתחום זה חיברה את ספרה על אברהם אבן דאוד – מאמונה תמה לאמונה רמה, ואת המהדורה הביקורתית על התרגומים לספר זה. בספרה על הצלע השלישית עסקה ברקע התרבותי והאידאולוגי שתרם לאפליית האישה עד למהפכה הפמיניסטית ו'me too' בעידננו. היא חיברה מספר ספרי שירה ורומן בשם 'מראית עין', ואת ספרה האחרון, 'מורה לנבוכים', העוסק בגישתו המרתקת של הרמב"ם, בו היא בוחנת את הגישה החינוכית לתורתו של הרמב"ם, שלחידושיו הקדישה חלק ניכר ממחקריה המדעיים.
מה חדש?
"כשהתחלתי לעסוק ברמב"ם הייתי חברת קיבוץ השומר הצעיר ועסקתי בו מהזווית של שפה וספרות ערבית, אליה נחשפתי בשירותי הצבאי ב8200. מאז שכללתי את כישוריי בתחום האקדמיה והפכתי לפרופסור מן המניין אך לא חדלתי להתפעם מחדות ניסוחיו של הרמב"ם, כישוריו הלוגיים, והמיזוג החדשני בין תיאולוגיה לפילוסופיה." היא מספרת לפורטל.
הנה דוגמה קטנה, שמביאה לפנינו פרופ' עמירה ערן: "בעקבות אריסטו – נתפסה הנפש האנושית בעלת מנעד תכונות הנמתח מתפקודים פיזיולוגיים ועד לכשרים רוחניים. חידושו של הרמב"ם משתקף בהדגשתו שהכישורים הגופניים של הנפש חושפים את שותפותו של האדם עם כלל היצורים, שגופם הוא מהותם, אך הכשרים השכליים של הנפש האנושית מעידים על קרבתו של האדם לאלוהי ועל אפשרותו לקיים מעון עליון בפנימו. הכושר השכלי של הנפש הוא מהות האנושיות, תכליתה וייעודה, משום שבזכותו מתנשא בן אנוש מן המציאות הגופנית החולפת ומתנסה במציאות האלוהית הנצחית. הפעולות הגופניות נהנות מתענוגות חושניים כובשים ואילו הפעולות השכליות נהנות מתענוגות שאין לראותם בעין, ועל כן הנטייה היא להגזים ברדיפת הראשונים על חשבון האחרונים."
מה שגורם ליציאה מאיזון:
חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאווה ותאֵב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכול לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות; ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד, לפי חוליים (הלכות דעות, פרק ב, א)."
האופטימום הטבעי קובע הן את המידה הטבעית והן את המידה הטובה. מודל האדם הבריא אינו שונה בתפיסת הרפואה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, התיאולוגיה, או ההלכה. החולי הוא תולדה של טעות בשיפוט. כשאדם מנהל את גופו כיאות הוא מפחית את הסבל, ומאריך את תוחלת החיים:
לשיטתנו, אין מועד קצוב לחיים. בעל-חיים חי כל זמן שנוצר תחליף למה שנמס מן הלחות העצמותית שלו, כך שהיא נשארת בעינה ואינה נשחתת. כפי שאמר גאלינוס: 'סיבת המוות היא השחתת איזון החום הטבעי" (תשובת הרמב"ם בשאלת הקץ הקצוב לחיים, תרגום מיכאל שורץ, 1979, עמ' 4).
לדברי הרמב"ם, שהיה גם רופא, כל עוד החום הטבעי אינו ניזוק, "הרי כאשר יישמר אדם מסיבות אלו שהזכרנו, לא יקטעו שום מעצורים את חייו והוא יגיע עד גילו
הטבעי" (שם, עמ' 31).
לשיקול דעתו של אדם יש תפקיד מכריע בבריאותו. איפוק מוסרי מועיל לבראיות הגוף של הפרט ולבריאות החברה ככלל:
שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, 'אל תיתן לנשים, חילך; ודרכיך, למחות מלכין' (משלי לא, ג). כל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו; ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה; ושיניו נופלות. והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו. אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חולאים; והאלף, מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה (ספר המדע, הלכות דעות, פרק ד', כו).
המתינות משתלמת, משום שהבריאות הולכת יד ביד עם האיזון ועם הבריחה מהגזמה. דרך האמצע השומרת שהחום הפנימי החיוני לחיים לא יאבד, הולמת את דרך האמצע האריסטוטלית ואת תפיסת ההלכה, כך שהרמב"ם כרופא, כפילוסוף וכאיש ההלכה יכול לערוב למטופליו שלא ימותו טרם זמנם:
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא; ושיהיה גופו שלם ועומד על בורייו, כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא. אבל החולה, או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהן דרכים אחרים ומנהגות כפי חולייו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות (שם, שם, כא)."