החדש של עמירה

הדוברים בערב העיון לכבוד השקת הספר 'מורה לנבוכים – גישתו החינוכית של הרמב"ם', היו: פרופסור זאב גריס, מחשובי החוקרים של תולדות הספר העברי, המתמחה בספרות המוסר ובתולדות החסידות, ופרופ' חנוך בן פזי, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן ועורך כתב העת  בעל המוניטין 'דעת', העוסק בפילוסופיה יהודית ובקבלה.

פרופ' עמירה ערן הודתה לכל העוסקים במלאכה, ובראשם לבעלה, עוזי. הודתה לעמיתיה המלומדים, שהטריחו עצמם מירושלים ליבנה כדי לדבר בשבח הספר, לראש העיר, צבי גוב-ארי, על דבריו, לטל מימרן, נשיא רוטרי, על ההנחיה החביבה ולציון דויד – על שהעמיד את הספרייה לרשות השקת הספר: "ולכם קהל יקר, שתקראו את הספר ותהפכו את יבנה למרכז חכמים כפי שהייתה בעבר. בית-הספר הרמב''ם מחנכים לאור דרכו ובבית-הספר ביאליק לטבע אימצו את המלצותיו, ובכלל, שגוב ארי מאמץ את תפישתו של הרמב"ם לשים את החינוך במרכז." הודתה פרופ' עמירה.

"במיוחד אני רוצה להודות לד"ר יהודית שטיינמן, עורכת הספר, הנמצאת אתנו הערב, על שליוותה אותי בכתיבת הספר, למן השלבים הראשונים ועד האחרונים. הערותיה היו לי כמו אורות מגדלור בעת סערה בים, והן משו אותי ים הספק הרוגש." סיכמה פרופ' עמירה.

לרכישת הספר היכנסו לכאן:

ולמי שפספס… ההרצאה:

דבר גדול אפשר ללמוד על משנתו החינוכית של הרמב"ם מכך שהוא כתב את ספרו לתלמיד אחד אהוב. (שנים רבות נחלקו הלומדים מי היה תלמיד זה מפני שהיו שניים אשר חלקו ביוגרפיה דומה ונשאו שם דומה: יוסף בן שמעון….).

המטבע תלמידו האהוב של הרמב"ם השתגר בפי כל… למי מאתנו, האמונים על שיח דיאלוגי ומוסרי יש תלמיד אהוב? ומי מאתנו מקיים שיח מתמשך עם תלמיד כזה?

נראה שהשיח הפילוסופי האינטלקטואלי הוא מטיבו עם אחד, משום שברמה האינטלקטואלית, האמתית, ברמת המחשבה והידיעה יש באמת אחד. התלמיד היודע הוא אחד, לא בגלל שהוא נדיר, כי אם בגלל שכאשר אתה נוגע באמת אין משמעות לווריאנטים, לאמת אין חלופה השקולה לה. אין לה מיפי גנטי ואין היא שייכת לשבט, לקבוצה או לאיש מסוים (אם לא לוקחים בחשבון את אימא שלי, או כפי שעוזי קורא לה: האימא שלך). האמת איננה בחירה אחת מתוך אמיתות רבות כמו שאנו סוברים היום משום שאנו בחרנו לכבד את הנבוכים לא את היודעים. האמת שהמים יקפאו באפס מעלות והאמת שהחלק קטן מהשלם והאמת שאלוהים אינו בן אדם הן אמיתות שהכול מורים שלא להטיל בהן כול ספק.

לפיכך התלמיד היחיד של הרמב"ם איננו מורם מעם, כי אם תלמיד סטנדרטי. אולי הוא לא סטנדרטי בכך שהוא שואל שאלות שעה שהשאלה היחידה המעניינת באמת את התלמיד הסטנדרטי היא מתי יגמר השיעור…

עצם הכתיבה של הספר הגדול ביותר של הרמב"ם שנכתב אחרי שכבר הגיע לגיל 53 ואחרי שכבר סיים את משנה תורה עבור תלמיד אחד, מאפשרת לרמב"ם לעטות על עצמו אצטלה שלא יכול היה ללבוש כשעסק בפסיקה, והיא אצטלת היודע.
הסטטוס של כתיבה לתלמיד הוא סטטוס פטרוני מעצם טבעו, לא רק מחמת זאת שהאדם הוא מדען וידען בפני עצמו, אלא מחמת הדרישה לראות בו דמות יודעת. אני סבורה שהפדגוגיה היא חשובה מאוד, אך היא חייבת להיות נלווית לידיעה ולא לתפוס את מקומה.

הספר שלי מסתכל איפה בתורת הרמב"ם דרך עיניו של המורה והוא קודם כול כמורה שחייב לעוץ לתלמיד במה להאמין ומה לדחות. מהי אמונת אמת? מהו משטר חברתי נכון, וכו'.

עם כל זאת, עם הסמכות שבאה עם התפקיד של ההוראה, המורה חייב להכיר בכך שכדי לקדם אדם צעיר ובלתי משכיל להכרת נושא שעדיין הוא לא בשל לקליטתו, עליו לבחור בצורת הגשה מפתה. עליו להמציא תמריצים וגמולים שמתאימים לרמת התלמיד עוד לפני שהוא למד, ועליו לעשות זאת מבלי להזנות את הידע. שהרי לעתים מזומנות צי שרוכש ידע, הוא קודם כל רוכש… הוא מתייחס לידע כאל דבר מה שאמור להביא לו תועלת. עליו להעריך תועלת של משהו שהוא עדיין איננו מכיר ויודע מהו. ובנקודה זאת המורה הוא שבוי של סוכני פרסום למיניהם שמעוניינים למכור את הידע לרוכש הידע ולהפחית עד כמה שניתן מתשלום עבור האמת. 

המחנך הרמב"מי מתמודד עם הקושי שהתלמיד הוא צעיר, או טיפש או ספקן, או חתרן.

המחנך הרמב"מי מתמודד עם תלמיד תוצאתי, תלמיד שרוצה לדעת מה יצא לו מזה. המחנך הרמב"מי מתמודד עם תלמיד שיש לו סביבו חלופות מפתות יותר מחיים לפי הידע. אם הרמב"ם מטיף לכך  שהאושר האמתי הוא במימוש היכולת השכלית של האדם, הרי שלגבי התלמיד הממוצע, המוח הוא רק האיבר השני בחשיבותו…

המחנך הרמב"מי מתמודד עם תלמיד שאין לו יכולת הפשטה ושרוצה סיפוקים מידיים.  מה  הם הסיפוקים המידיים? הם סיפוקים שנענים לטבע הגופני הספונטני של האדם והם מתאימים לדת אלילית, כוזבת, דת שמחלקת רצפטים משום שהיא מאמינה בחיים  כסיטואציות משתנות שיש תרופה מקומית לכל אחת מהן. ואולם הרמב"ם מאמי באמונה שלא באה לרפא תקלות, לתקן, אלא להסביר ולבאר את המכלול. המכלול האמתי הוא אלוהימי. הקשר בין סיבה למסובב הוא אלוהימי. ואולם, באור זה אפשרי רק לאדם שכלי. והיות והשכליות אורכת זמן עלינו להתפשר… בינתיים תאמינו שחובה לעשות את המעשים הדתיים מפני שהם חובה, כאשר תבינו את הלוגיקה שלהם, בין כה תעשו אותם (ההשוואה לתלמיד בכיתה), בינתיים תאמינו שהשוטרים הם או רעים או טובים, או קוראים או כותבים, כשתהיו רציונליים, לא תזדקקו לשוטרים כלל… ובכל מקרה לא לשוטר שיודע לכתוב.

בעצם כולנו כמו השוטרים הללו לגבי עצמנו: יש לנו חלק המפקח על הפעולות התיאורטיות שלנו וחלק אחר המפקח על הפעולות הגופניות שלנו. הרמב"ם שואף לעשות מאתנו יצורים שכליים. רק כך נשתחרר מן המוות (ומן הפקקים באיילון)
כבר בפתיחת המורה הרמב"ם מעמיד בפנינו את ספור גן העדן כטעות הכי הורסת של המין האנושי. טעות היא לא שיכולנו לחיות בגן עדן ושבחרנו רע וגורשנו ממנו, הטעות היא בעצם האמונה שיש גן עדן ושאלוהים מביא אליו ומגרש ממנו
כאילו גן העדן הוא בית הבראה של קופת חולים. או אתר נופש שעובד בשיטת זלול כפי יכולתך. כי אוכל במנות קטנות זה האיום הקיומי הכי גדול.

הרמב"ם פותח את ספרו בתובנה שהשכליות היא המפתח לגן עדן כי רק אדם שכלי חי בהלימה מוחלטת בין המציאות לבין הציפיות ממנה. זכרו מה הדיח אותנו מגן העדן? מה שמדיח כל מתמודד מתחרות כוכב נולד: שאיפת יותר. אפילו בגן העדן רצינו יותר: אני רואה שיש לך כאן הכול, כל עץ טוב למאכל, אבל בא לי דווקא על זה…. אני יכול מההוא… מה לא? למה? בגלל שאני אישה?

הסיבה הנוספת לקושי ללמד את מורה הנבוכים היא שהתלמיד של היום נולד לתוך מציאות מדומה. מרגע לידתו הוא מופץ במסרים שובי עין המסבירים לו שהם העולם האמתי. החיים מחקים את הטלוויזיה. לפחות הטלפון הוא חכם. הבעיה היא כמה שהטלפון מחכים, ככה הסטודנט הולך ומטפיש. המדיה היא שמציגה עצמה אמונה על העובדות. הפוליטיקאים הם שמזהירים אותנו מחדשות מזויפות. הרמב"ם היה בטוח שהפוליטיקאים הם אנשים ללא שכל כלל. במקום שכל הם בורכו בדמיון שופע. הוא השווה אותם לקוסמים ולקוראים בקפה. הבעיה היא שהם אחראים גם על משרד החינוך.

אם היה השפע על המדמה בלבד, ויהיה ההגיוני מוגבל בין מעיקר היצירה או מחמת מיעוט הכשרה – הרי הסוג הזה הם מנהיגי המדינות מייסדי החוקים, והקוסמים והמנחשים, ובעלי החלומות הצודקים, וכן עושי הפלאות על ידי התחבולות המופלאות ומעשי הלהטים על אף שאינם חכמים, הם כולם מן הסוג הזה השלישי.

וממה שאתה צריך לדעת ברור, הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות  בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים, ויתפלאו מאוד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים ומתערבבים אצלם הדברים האמתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה כל זה מחמת חוזק המדמה וחולשת ההגיוני, והיותו אין בו מאומה כלל   הוצאה לאור מכון מופת, כלומר: שלא יצא אל הפעל.

בחברה האידיאלית, המנהיג הוא אדם הדואג למתן דעות אמתיות בהתאמה לרמת הנמענים שלו. כדי שהאדם הרמב"מי יחזור לגן העדן הוא חייב להשתמש בשכלו וכדי שהוא ישתמש בשכלו הוא חייב ראש עיר ומנהיגי מדינה שהחינוך לדעות אמתיות הוא היעד הראשי שלהם. כאלה הרואים ברווחה גופנית ובחיי מוסר רק אמצעי  חיוני,  אך לא בג'קוזי, או במכונית יעד סופי.

הרמב"ם מבין היודע חסר מוטיבציה אמתית להפיץ ידע. האיש הזה כבר הגיע לפי הפילוסופיה של הרמב"ם גם לאושר, שכן הידע שיש לו חוסך לו טעויות כואבות והוא אינו מחפש להפיק עונג מקפיצות באנג'י או אומגה בג'ונגל טרופי, והוא גם הגיע להשארות הנפש, כלומר הוא אוחז באמיתות מטאפיזיות מוחלטות, שישרדו לנצח גם אחרי מות גופו המקרי, השולי הקיים מחוץ לסטטיסטיקה.

התלמיד של הרמב"ם קורא ומבין מטפיזיקה. המטפיזיקה היא האמת המופשטת, לא פנטזיה בדיונית על התפשטות. ולכן התלמיד הרמב"מי הוא תלמיד שיש לתת בו אמון. מחשבותיו הן הנכס היקר שלו והן כלואות בתוך ראשו. אי אפשר לנכס אותן או למשש אותן. יש לסמוך עליו שהוא לא העתיק בבחינה כי הוא קרא את המחשבות מאחורי המצח של מי שיושב לצדו. 

הרמב"ם מתחיל את הפרק הרביעי בספר המדע, הלכות דעות בכך שיש שמור את הגוף מן הדברים המזיקים לו ולהעניק לו את התנאים המבריאים אותו, כי גוף חולה או בלתי מאוזן מפריע לאדם להתרכז במטרתו ובייעודו והוא מימוש שכליותו: הכרת האמת משום שהיא האמת. לא משום שיש בה תועלת אלא משום אמיתותה קרי אלוהיותה. ואחרי שקבע בהלכה הראשונה את מקומו של הגוף בהוויית האדם האידיאלי, מקום שבו הוא לא רק שאינו המקור לאושרו של האדם אלא תפקידו הוא לא להפריע לאדם לממש את ייעודו כיצור חושב, אחרי כל זה, בהלכה השנייה הוא נותן לאדם הוראה מעשית: לאכול כשהוא רעב, לשתות כשהוא צמא ולהתפנות מיד כשהוא צריך. כלומר על האדם להקשיב לטבעו הראשוני: לא להתבדר מן האוכל וגם לא להימנע ממנו כדי להיות חטובה, אך גם לא לאכול מן הצלחת של אבי גבאי את המטעמים שציפי מכינה לו, ולא לשמור אותם לפוליטיקאים אלא להפטר מהם במהירות האפשרית בלי שום חשבון. הגוף איננו מקור של עונג וגם איננו טקס תרבותי.

א. הואיל והוויית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה – צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים; ואלו הן:
ב. לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא.  ואל ישהה נקביו, ואפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו, יעמוד מיד.