העיר גאלאץ: הטֶבָח והתירוצים

אני מבקש להעלות כאן את זכרם של מאות יהודים אשר נרצחו, או מתו, ברומניה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולא נותר מהם זכר. אני רוצה להדליק כאן נר זיכרון סמלי לשתי נשים צעירות, סטלה ורני לבית מרקוזון, שהיו קרובות משפחה שלי. אביהן היה רופא ידוע בבית-החולים. המשפחה הייתה משפחה אמידה, שחיה ברווחה יחסית לאותה תקופה. שתי הבנות למדו בפקולטה לרפואה בבוקרשט עד פלישת הגרמנים לרומניה. בשנת 1940 הן סולקו מהפקולטה בגלל היותן יהודיות.

באותה שנה, ב-30.6.1940  הייתה פגישה בין ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה הנאצית, לבין מולוטוב, שר החוץ של רוסיה. שני הצדדים רצו לקבל חזרה את השטחים שהפסידו במלחמת העולם הראשונה ב-1918. סוכם, באותה פגישה, ששטחים שחולקו בסיום מלחמת העולם הראשונה – יוחזרו לבעליהן.

תמונה קבוצתית של משפחה יהודית בעיר גאלאץ בין שתי מלחמות העולם

נתנו אולטימטום לרומניה, תוך 24 שעות, להחזיר לרוסיה את בסרביה, כולל את התושבים שחיו לפני 1918 במקום הזה. הרומנים האשימו במצב הזה את היהודים. לדבריהם, כל היהודים הם קומוניסטים, לכן הם האשמים העיקריים בהחזרת כל השטחים האלה לרוסיה. חלק מהיהודים ביקשו לעבור לבסרביה, אשר הועברה בעקבות ההסכם לרוסיה. מצב היהודים היה קשה מאוד. הם נאלצו לעזוב את בתי-הספר ואת מקומות העבודה שלהם, כי הרומנים החליטו לא לקבל יהודים בשום בית-ספר או מקום עבודה ממשלתי. לכן העדיפו היהודים לעבור לרוסיה, כדי שיוכלו לעבוד.

העיר גאלאץ שכנה על גדת הדנובה. משם אפשר היה לעבור באנייה לעיר הנמל ריין בבסרביה. כדי לעבור לבסרביה הם נאלצו להשאיר את תעודת-הזהות, ומסמכים מזהים נוספים, בנקודת הגבול הרומנית. הם התמקמו בירכתי האנייה כדי לעבור לרוסיה. הרוסים הסכימו לקבל לשטחם רק חלק מהיהודים: את בעלי המקצועות הנדרשים, או את הבחורים הצעירים, כדי לשלוח אותם לצבא. שתי הצעירות האלה, אשר ביקשו אף הן לעבור לרוסיה – גורשו חזרה לרומניה, יחד עם שאר היהודים ה'לא דרושים', כיוון שהן היו 'רק' סטודנטיות לרפואה ולא רופאות מדופלמות. חלק מהיהודים האלה שהגיעו לגאלאץ כדי לעבור לרוסיה – נורו על-ידי הצבא הרומני בטענות שונות: "הם קומוניסטים", "הם רצו לברוח", "הם לא נשמעו להוראות", או סתם בידי שיכורים, אשר כילו בהם את זעמם.

                                                   היכל בעלי המלאכה בגאלאץ

כיוון שלא נערך שום רישום על המעברים האלה, אין איש יודע מי היה שם ומה היה מספרם המדויק. משערים שנטבחו שם כ-400 יהודים. שאר היהודים קיבלו אישור שהייה זמני והוחזרו לערי מוצאם. שמותיהם היו רשומים במשטרה. הם נחשדו כקומוניסטים, לכן היו רשומים כעבריינים, וב-1941, כשרומניה הצטרפה למלחמה, שלחו אותם למחנה טרנסניסטריה. שתי הצעירות, סטלה ורני לבית מרקוזון, גם הן היו על האנייה הזאת לרוסיה והיו בין המוחזרים לרומניה. שתיהן חזרו לבקאו, לבית אמן האלמנה. הן היו מנודות בקהילה היהודית. איש לא רצה ליצור אתן שום קשר, כיוון שהן סומנו כקומוניסטיות, והמשטרה החשאית צילמה כל מי שהיה בקשר איתן.

לאחר חודשים ספורים (לקראת סוף 1941) הן נשלחו, יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, למחנה טרנסניסטריה, ששכן במזרח רומניה. אנשים חיו במחנה הזה ללא תנאים סניטאריים מינימאליים, ברעב מתמשך ובקור בלתי-נסבל. רבים מהיהודים שהיו שם מתו, ואיש לא ידע את שמם, איך ומתי נפטרו. וזה היה, כנראה, גם גורלן של שתי הבנות שם. אמן נותרה בבקאו. היא חיכתה למכתבים שהבנות הבטיחו לשלוח לה מהמקום החדש. כיוון שתקופה ארוכה היא לא קיבלה מכתב, או סימן חיים – היא ביקשה לנסוע לטרנסניסטריה ולבקר אותן. אחרי מספר פניות לשלטונות (וזה ארך כשנתיים) – היא קיבלה אישור לכך, והגיעה לטרנסניצרה. שם היא ראתה את התנאים שבהם חיו אנשים, את כמויות החולים, את ההזנחה שבה חיו מאות אלפי יהודים, ומובן שהיא לא מצאה אותן. רק נאמר לה שאלפים מתו במקום הזה בגלל תנאים סניטריים גרועים, בגלל מחלות, בגלל רעב, או בגלל הקור הנורא ששרר שם. כשהאם חזרה לבקאו, איש לא רצה ליצור אתה קשר. כולם פחדו מהשלטונות. אף אחד לא רצה להיחשב כמישהו שיש לו קשר עם קומוניסטים. הבית היה במעקב מתמיד של המשטרה החשאית.

בניין הקהילה היהודית בגאלאץ

אפילו אני, כנער בן שלוש-עשרה באותה תקופה, לא הפניתי אפילו מבט לכיוון הבית שלה. עד כדי כך מורא השלטונות היה גדול ומאיים עלינו.

אחרי מספר שבועות, כיוון שהיא עצמה חזרה משם חולה מאוד, הלכה גם היא לעולמה, בבדידות מוחלטת, בלי יכולת לקבל עזרה כלשהי מהסביבה, וללא ידיעה מה עלה בגורל בנותיה.

את הרוגי העיר גאלאץ איש אינו מזכיר, מכיוון שהיו שם יהודים שעברו לשם מערים אחרות, ללא כל רישום מסודר. כיוון שביניהם היו קרובות המשפחה שלי, יחד איתן אני רוצה להעלות כאן את זכרם.

ספרו של ינקו רפפורט