חדוה ורוני ראובן מציגים: 'מאזניים מעוינים'

הצירוף  הלשוני 'מאזניים מעוינים', אשר נבחר לשמש כשמה של התערוכה הזוגית של חדוה ורוני ראובן, מתאר במשמעותו המילונית מצב בו כפות המאזניים מאוזנות לחלוטין, שתי הכפות נמצאות בדיוק זו מול זו, מצב המאפשר שקילה מדויקת, שקילה 'עין בעין' ואיזון מושלם.

העבודה המשותפת של שני האמנים, חדוה ורוני ראובן, נפרשת כבר על-פני שנים ומספר תערוכות, היא מאפשרת לנו הצצה לתוך עולמם הזוגי, בד בבד עם האפשרות למצוא את כל אחד מהם שלם ומלא בפני עצמו. כל אחד, באמירתו האינדיבידואלית, ניצב בתוך השלם הזוגי. שנות זוגיות ארוכות, בניית בית, משפחה והורות משותפת, תוך כדי שליוו זו את זה בצמיחתם האישית, הפרטית, יצרו חיבור מיוחד בין שניהם, המאפשר להם להתבונן כל אחד בעולם סביב, לגבש את זהותו ודעותיו, ועם זאת להכיר ולדעת את עומקו של רעהו במידה כזו שיוכל לחבור אליו ביצירתו לכלל אמירה אחת הגדולה מסך חלקיה. זאת מבלי שיהיה ברור אפילו להם עצמם מי יזם, מי הוליך, או מי הצטרף, לעתים אף בלי מילים וללא תכנון מוקדם של העבודה הכוללת. כמו כפות המאזניים המלאות, כל אחת בפני עצמה, עומדות זו מנגד זו, עולות ויורדות, עד שמגיעות לאיזון ביניהן, מתוך השלמה, שיווי משקל או השוואה שאיננה ניתנת להכרעה.

חדוה ורוני ראובן. זוגי וקלקטיבי. צילום: באדיבות עיריית יבנה

התערוכה מציגה מבחר מעבודותיהם המשותפות, אשר הוצגו בעבר במסגרות שונות. כאן, העבודות שנבחרו, הוצאו מתוך ההקשר הקודם, שניתן להן, אם בעת היצירה ואם בתוך הקונטקסט, בתערוכות הקודמות בהן הוצגו. הצגת העבודות מתקופות יצירה שונות, נותנת לצופה הזדמנות לקריאה מחודשת של העבודה המשותפת והייחודית כל-כך לבני-הזוג, ומאפשרת התבוננות רוחבית על הרצף, במונחים של אישי, זוגי וקולקטיבי.

כבר בשנות ה-80 פיתח לעצמו רוני, ביצירתו, שפה פרטית עשירה בסימנים, קודים, דמויות ונרטיבים, שלעתים נידמו כאילו צוטטו מציורי מערות קדמוניים. הוא יצר באמצעותם את אמירותיו האישיות, הביקורתיות, מלאות העוצמה והרגש, על עולמו הפנימי ועל העולם הסובב העכשווי. השפה הקמאית אותה פיתח מלווה אותו ביצירתו ומאתגרת לא אחת את חדוה לפרשה, להבינה ואולי להפנימה, בכדי שתוכל לקחת את חלקה ביצירה המשותפת.

חדוה, בבחירתה ליצור, בעיקר בחומר, מתחברת לעשייה הקמאית, השבטית משהו. אם מתוך הבחירה בחומר עצמו, ואם בשמירה על הצבע והטקסטורות הטבעיות, או בבחירה בגימור לא מאוד מלוטש, נטול ההתייפייפות, אשר מייחדים את עבודתה ומשלימים את סגנון הציור והשפה הייחודית לרוני. שפה אותה היא מכירה מתחילתה, עת התפתחה בסלון ביתם כזוג צעיר.

העבודות המשותפות, ברובן, מרובות איברים וחלקים. על חלק מהאיברים ציוריו של רוני וחלקים אחרים הם עבודות הפיסול של חדוה. התוצאה המורכבת מחייבת את הצופה להתבונן ביצירות תוך תנועה מתמדת בחלל, תנועה של התקרבות והתרחקות, פנימה והחוצה. ההתבוננות ממרחק, חושפת את היצירה בשלמותה, על המורכבות בחיבורים המשותפים, ועל המתח שנוצר בשילובי החומרים והטקסטורות, לוחות-עץ ממוחזרים, או פרוסות ענפים, שמהווים מצע לציוריו של רוני, וביניהם עבודות הפיסול התלת-ממדיות בחומר השרוף, אך השביר, של חדוה.

לעין לא-משתהה הפסלים עשויים להיראות כאקראיים והציורים עשויים להתפרש כהערות שוליים, המשתלבות בגוונים ובטקסטורות של המצע עליו הם מצוירים, כאילו שהיו שם תמיד ורק נחשפו מתוך קרביו של החומר בידו המיומנת של רוני, אך ככל שמתקרבים, מתרבים הרבדים, עבודות החומר 'מעוטרות' בשריטות, חריצים ובקעים, חושפות חורי הצצה לרבדים פנימיים, אפלים לעתים, מוארים לעתים. הציורים האקספרסיוניסטיים של רוני, בצבעים כהים דרמטיים, עשירים בסמלים, צללים, חריטות, שריטות ונזילות צבע, בונים נופים מוכרים, לא מוכרים לכאורה, סוריאליסטיים לעתים, אשר מנהלים דיאלוג עם חלקי הפיסול. שיח הדן במתח שבין הדמיון למציאות, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין האישי לקולקטיבי.

עתה, משגילה המתבונן, מקרוב, את העולמות הפנימיים העולים מן העבודות, חווה את הרבדים השונים של התודעה והרגש, השלמות והחסך, הזרימה והקיפאון, הביטחון והחרדה שעולים מהם. הוא מוזמן לשוב להתרחק ולהתבונן באמירה בשלמותה. שינוי נקודת-המבט מאפשר לשנות את הרזולוציה שבה אנו מתבוננים בדימויים ולמעשה בחוויות החיים המשותפות לכולנו.

האפשרות להביט בדימויי נפשנו, לרגע דרך עדשה מרחיקה ולרגע דרך זו המקרבת, מאפיינת את היצירה של חדוה ורוני, גם מבחינות נוספות, הם יוצרים מתוך 'הבית', המיקרוקוסמוס שיצרו לעצמם, דרך שימוש בחוויות, בהתמודדויות ואלמנטים קרובים, מוכרים, חומרים זמינים בסביבתם המיידית, אשר משמשים להם כהשראה וככלים ליצירה. בעבודתם 'מראות', שוב חוזר ומצייר רוני על לוחות עץ לבוד קטנים, אך הפעם הסימנים המצוטטים אינם לקוחים מציורי מערות עתיקות יומין, אלא אלו המרצדים באורות מדורת-השבט המודרנית, מעל מסך הטלוויזיה. העולם שבחוץ נכנס לתוך 'המערה' הפרטית, מתנתק מהקשרו המיידי, מביא עמו יצרים, רגשות, פחדים ואיום, ברבדים שונים, המשפיעים על הפנימי, האישי, הזוגי והמשפחתי. ההפרדה של התמונות, מרצף מוקרן לתמונות בודדות, במימדים קטנים, והרכבתם כמכלול, שנית, יוצרת ניתוק ודיספרופורציה, המגבירים את המתח הצורני והתוכני.

במרכז העבודה ניצבת עין חרס גדולה, מפוסלת, המתבוננת חזרה אל הצופה ובה בעת משקפת לו בחזרה את פניו שלו, את עצמו ובכך שומרת על הדיאלקטיקה הדינמית של התבוננות פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת.

מקום מיוחד שמור בתערוכה לעבודותיהם הנפרדות של חדוה ורוני, אשר נוצרו בתקופות זמן שונות ומנותקות זו מזו ועם זאת מהדהדות אלו את אלו מבחינה של צורה ותוכן. בתערוכה מוצגים שניים מציוריו המוקדמים יותר של רוני (משנות ה-80') ולמרגלותיהם מוצבים פסלי הקינים של חדוה. עבודותיו של רוני אקטואליות ורלוונטיות כיום, חושפות התבוננות פנימית מעמיקה ועם זאת מייצרות אמירה נוקבת על המצב הקולקטיבי מבחינה חברתית ופוליטית. בעבודה תמונת נוף המתחזה לכאורה כטבע דומם, אך היא דמיוניות וסוריאליסטית. הדמויות בה לא ברורות, ספק חיות ספק לא, מפוזרות במרחב, מקיימות, לא מקיימות, אינטראקציה בינן לבין עצמן, הנוף סלעי חרוש חריטות, שריטות, קרעים והבזקים. בפינת הציור, מעל מפתח עגול, ספק קן, ספק מערה, שומר כמגן סמל לב אדום עז החרוט עמוק אל תוך המצע, ולצדו דמות אדם כפופה, המגוננת על ראשה בידיה. הפתח בוהק בבהירותו על-פני השטח הכהים, כמו זוהר מעוצמת האנרגיה הנצורה בתוכו, המאפשרת את יכולת ההכלה הפנימית, כשסביבה תנועה מתמדת, איומים שונים, התרחשויות צורמות, מכשולים ומעצורים.

עבודות הקינים של חדוה, המעוצבים כמיכלים דמויי רחם, מיועדים בתכליתם לאצור בתוכם אנרגיה מקיימת חיים, לייצר חיץ ושכבות הגנה. מעליהם מפוסלים חלקי ענפים, כהסוואה, הנדמים גם כוורידי הזנה. הם מצולקים, נושאים על עצמם שריטות, סדקים, עד כדי שברים לעתים, כשיקוף סימבולי של הסביבה החיצונית בה הם מתקיימים. הצופה אינו יכול להימנע מהדחף להציץ פנימה ולהישאב אל האסוציאציות האישיות שעולות בו בהציצו אל תוך פתחי הקינים הצרים, החושפים, לא חושפים, את תוכם כברם, לעתים הוא מוחלק ונקי למראה ולעתים חרוטים בו רובדי זיכרונות מתקופות והתמודדויות סוערות. 

את התערוכה חותם מיצב הנדנדה המשותף. הנדנדה, כביטוי למציאות יומיומית בזוגיות מתמשכת ארוכה, בה פועלים כוחות מנוגדים. בסיס הנדנדה – לוח עץ ממוחזר, אשר מביא עמו שאריות זיכרונות והיסטוריה, עליו צייר רוני דימוי של כד מאורך, בעל שני אזורי קיבול מתרחבים, אך שונים בגודלם ובצורתם, כשצוואר ארוך מאפשר לכאורה, זרימה ביניהם. התנועה של הנדנדה עשויה לגרום, בכל פעם לצד אחר מאזורי הקיבול, להתמלא ושוב לשפוך את תכולתו עם התנודה לצד השני, אך כדי שהתכולה כולה לא תאבד ותישפך החוצה – חשוב כל הזמן לשמור על איזון ועל זווית לא חדה בין המתנדנדים. את הנדנדה חימשה חדוה בשלושה דימויי ידית אחיזה, עשויים קרמיקה קמורה, אשר לכאורה נועדו לתמיכת המתנדנדים משני צדי הנדנדה. אך הן כחרב פיפיות, דמויות פגיון או קוץ, אשר לא פשוט להיאחז בהן ועלולות להפוך לגורם מסוכן בפני עצמן. למרות שהמשחק מרובה עליות ומורדות, תנועתיות מעלה מטה, בסה"כ מדובר במשחק לשניים, בו כל אחד מכיר היטב את תפקידו וזקוק לשני כדי להתמיד במשחק, כעל ציר זוגי, הנע בין קצוות של סימביוזה ונפרדות, של עצמי והאחר, המחייבים אינטראקציה וויסות כדי להגיע לאיזון ולשמרו.

האוצרת, בת-שבע גרניט: "חדוה ורוני, ביחד ולחוד, יוצרים עבורנו חוויה, המשתפת אותנו, הצופים, במסעם הביוגרפי האישי וחושפים אותנו למסע האישי שלהם, כל אחד בינו לבין עצמו, בינו לבין בן זוגו, בינם לבין הגלובלי. הדגש לדבריהם, שמור לדרך, היא המשמעותית כשתובנותיה בצדה. היצירה המשותפת מתרחשת ממקום של דיאלוג קרוב ואישי מאוד. התכנים אינם רק צורניים או טכנולוגיים, הם גם נוסטלגיים ומלאי אמוציות."

גלריית תמונות: