חייבים שינוי

פרשת 'כי תצא' מלמדת כי הדרך לניצחון על האויב החיצוני מתחילה בניצחון במלחמה הפנימית, בהתגברות על הפחד והאגו ובחיבור מחודש אל הבורא. רב חב"ד יבנה, הרב יוסף יצחק לרר, במסר מיוחד לחודש אלול ולקראת השנה החדשה
 

מלחמות אינן דבר חדש, וכנראה גם לא יסתיימו עד ביאת גואל צדק, אז יתקיים הייעוד: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". ובכל זאת, אנו נדרשים לעשות כל מאמץ כדי לנצח.


נושא הפטור מגיוס אינו סוגיה שעם ישראל מתמודד עמה רק מאז הקמת צה"ל. כבר בתורה קיימת התייחסות לשאלה מי זכאי לפטור מהמלחמה. בעוד פרשת השבוע שלנו עוסקת בישורת האחרונה לקראת הניצחון, סוף הפרשה הקודמת עוסק, בין היתר, בפטורים מהיציאה למלחמה. חלקם נובעים מהרצון שלא להשאיר בשדה הקרב אנשים יראים, העלולים לפגוע ברוח הלחימה של כולם.


בין הזכאים לפטור נמנים מי שבנה בית ועדיין לא חנכו, מי שאירס אישה ומי שנטע כרם וטרם זכה לאכול מפירותיו. יש האומרים כי כל אלה משמשים כיסוי לפטור האמיתי: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".


מדוע ניתנו פטורים נוספים? כדי שכאשר יראו את מקבל הפטור שב מן המלחמה, הוא לא יתבייש בכך שהוא ירא ורך לבב. האחרים יוכלו לחשוב שחזר משום שאירס אישה, בנה בית או נטע כרם.


מעניין אף יותר הוא הדיון בשאלה למה מתכוונת התורה במילים "הירא ורך הלבב". רבי עקיבא אומר כי הכוונה כפשוטה – לאדם פחדן המתמודד עם קושי נפשי. לעומתו, רבי יוסי הגלילי סבור שהכוונה ליהודי שבידו עבירות, החושש שייפגע במלחמה בגלל מעשיו.


רבי עקיבא אינו מקבל את דברי רבי יוסי, משום שלדעתו, כאשר יהודי מתחיל בתהליך של חזרה לחיק אביו, הוא כבר אינו חושש מעונש. התהליך מתחיל ברגע שבו האדם מבין שהתנהגותו אינה חיובית ומרגיש שאינו רוצה להמשיך בדרך הזאת. עצם החשש שמא ייענש במלחמה על התנהגותו מלמד שהוא כבר אינו שלם עמה.
 

המלחמה אינה מתחילה באויב הפיזי העומד מולנו, אלא בתוך האדם עצמו. במהלך השנה עלול הלב להשתלט על מעשיו של האדם. הוא אינו מביט בטוב העתידי והנצחי, אלא בטוב המיידי, שעלול בהחלט לגרום לנזקים בהמשך – גם בגשמיות.
 

פעמים רבות הטוב המיידי מנצח, משום שהוא נובע מרגש הלב, שבו שוכנת הנפש הבהמית המחוברת אל הגשמיות. היא עשויה להיות עוצמתית הרבה יותר מהנפש האלוקית, השוכנת בשכל שבמוח.
 

כולנו מכירים זאת מחיינו. אנשים המתמודדים עם סוכרת, כולסטרול וכדומה מבינים בשכלם שלא נכון לאכול חתיכת עוגת יום הולדת מלאה בקרם, אך בכל זאת מתקשים להתאפק ולוותר על התענוג שבעוגה.
 

בחודש אלול אנו תוקעים בשופר, המזכיר לנו צעקה פנימית – צעקה המבקשת כוח לחולל שינוי. אך חשוב לזכור, במיוחד כיום, ערב בחירות, שכולם צועקים כי דרוש שינוי ושרק הם מסוגלים ליצור אותו. צד אחד מבקש לשנות את מערכת המשפט, שלטענתו פוגעת ביכולתה של הממשלה לפעול, ואילו הצד האחר מבקש לשנות את דרכה של הממשלה.
 

אך לאן יוביל אותנו השינוי? האם באמצעותו נגיע אל המנוחה ואל הנחלה? כנראה שלא, ואין זה משנה מי יהיה בשלטון.
 

השינוי חייב להתחיל בראש – בטיפול ב"ירא ורך הלבב". אין ספק שהבעיה הביטחונית היא הבעיה האמיתית והמרכזית שלנו. באמצעות בחירות בלבד לא נגיע לתוצאת האמת. כפי שראינו עד היום, למרות היכולות והניסים שהתרחשו, אנו נותרים תקועים בשלב מסוים: נעצרים ולא משמידים את האויב, אלא משתקים אותו לזמן קצר בלבד, עד לסיבוב הבא. כל זאת, אף שאנו רואים את הניסים ואת הכוחות שבזכותם הגענו עד הלום.
 

אך כאשר אין יראת אלוקים, יש יראת טראמפ או יראה מחיילות השלום, הדואגים שהאויב "ינצח בדרכי שלום".
 

הדרך היחידה לחולל את השינוי היא להתחבר אל הבורא ולקבל ממנו את התמיכה הדרושה כדי להגיע לניצחון הסופי. ההתעלמות מהבורא אינה נובעת מהרצון הפנימי, אלא להפך – מהרצון החיצוני, המעלים ומשתיק את הרצון הפנימי.
 

לכל יהודי קיימת אהבה מסותרת לה'. אצל חלק מהאנשים היא חבויה עמוק בתוך הלב, ולעיתים רק אירועים טראומטיים מצליחים לגלות אותה. כך, לדוגמה, חלק מהחטופים הרגישו בזמן השבי קרבה לאלוקים – והאהבה המסותרת פרצה החוצה.
 

הניצחון המיוחל מתואר כבר בפתיחת הפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". כלומר, כאשר נצא למלחמה מתוך תחושה שאנו מעל אויבינו, ונרגיש את המטרייה האווירית שבה ה' מגן עלינו, נוכל להגיע אל הניצחון המיוחל.
 

אך השינוי הגדול באמת יתרחש באמצעות הניצחון במלחמה הפנימית: כאשר נתגבר על האגו ונצליח ליישם את הנאמר בתפילת הימים הנוראים: "וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".
 

זהו השינוי שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, צריכים לייחל לו לקראת השנה החדשה.
 

שנשמע אך ורק בשורות טובות.
 

שבת שלום.