מדבר על הכל: ירדן ג'רבי, מירי רגב ועוד

הוציאה עם שלם מה'פוסט טראומה'

בכל פעם, במשך השנים, לכשדיברו על ספורטאי ישראלי, קבוצה ישראלית ובתחומים השונים. "הנה הגענו להישג" "עלתה לחצי הגמר" "עלתה לגמר…" והכול זעקו, "בדרך לסנסציה…" הייתי בצוותא, יחד עם עַם ישראל, מכוון את חיי לקראת השידור ומשבית לאותם זמני התחרות את העת לטובת הצפייה ההיסטורית. הכל מסביבנו פתע ("מסביבנו" –  כי כותב אני בשמי ובשם העם) – דמם, הושתק, הושקט, הוחרש. תנועת הזמן פסקה עבורנו. המשאיות וניעת המכוניות הפסיקו, תנועה ועשן. פתאום הציפורים לא צייצו, הברווז והאווז לא געגעו ולא עשו כלום ושום "קוואק."  הדבורים לא זמזמו, והיתושים המתינו בצד. הפרות לא געו, הכלב חדל מלנבוח, והחמור מלנהור, והאריה נהם ושאג את שאגתו האחרונה בקול רועם ועמוק, כרוצה לומר לכולם: "מהרגע הלז דממה… כי זהו רגע השיא לקבוצה או לספורטאי, ולמדינה שלמה שרוצה – אתה ואת להגיד רק תודה ולהזיל דמעה !!!"  ואז…. התשובה לא איחרה לבוא וכל הפרשנים אמרו: "פספוס ענק, פשוט כואב, בושה, נאיביות…" והיו שאמרו, למרות ההדחה, או ההפסד: "היינו טובים, הגיע לו… לנו… להם… לנצח. יש טעם של החמצה בכך שעפנו, אבל מנחמת אותי… אותנו… אותם… הדרך שבה לחמו ובכבוד." ואט-אט התפתחה אצלי, ואצלנו, הפרעת חרדה בעקבות צפייה במשחקי ספורט מכריעים – ה'פוסט טראומה'. הלוקים בהפרעה זאת מגיבים, לרוב, לחוויה זו, בתחושות של פחד וחוסר-אונים, כמו גם איבוד עניין בדברים אחרים בחייהם ואיבוד הסבלנות לזולתם, והפחד לצפות במשחק, זה או בתחרות זאת, שֵׁמַע: בשל תדירות הַ'שֵּׁמַע' המאכזב בשכיחותו ותכיפותו וְלִבְקָרִים? ופתאום, מהמחבוא שבמיטתי, שמעתי צעקות וצהלות רמות של שמחה, ואז מיד הבנתי 'ירדן ג'רבי' הביאה מדליה לעם צמא… צמא… הרוג מצימאון למשהו מאחד… ואז הדמעות אצלי החלו לזלוג מעצמן, ולא היה מספיק נייר טישו לנגב, והחילותי לנגבן עם הסדין. תודה לך – 'ירדן ג'רבי', שהוצאת אומה שלמה, ואותי… מה'פוסט טראומה'.

ותקנו אותי עם אני הוזה!
     

שִׁמְעוּ סיפור לדמיונכם החופשי…

בא לי לבכות כאשר רואים איך העם הזה מתגייס בשעת צרה, במלחמה, ראו תופעת החייל הנשפט והילד שזקוק להשתלה דחופה בחו"ל ועוד… אולם במצב שלום – אנו אוכלי-אדם, האחד את השני. אנחנו, לא למדנו לחיות האחד עם השני, אלא, לאכול האחד את השני ובגדול. ומכאן לאן? מרגיש אני כמו אותו מאמין גדול בצדק ונדבן (נדבן, במיוחד ברעיונות, כי כסף אין לי. למען האמת – אני עושה כבר את המיליון העשירי לאחר שתשעה נכשלתי. אז אַחֲלוּ לי בהצלחה! ונחזור לעניין) ויועץ ומספר, ותורם ועוזר, ואיכפת לו מִדַּי ועוד… שמתדפק על דלתכם ומבקש לדבר עמכם טֵת אַה טֵת (Tête-à-tête) ראש בראש – בציקלון, הוריקן, טייפון, טורנדו של מקרים הזויים, הדורשים ניעור ואת תשומת-לבנו המידית. ולאחר קיטורים, חילופי דברים, ורעיונות קלים, ובכי חרישי בתוכי, ועד בכי בקול גדול. ודאי שואלים אתם מה קרה לי, בן-אדם? אז בתחושותיי מספר אני לכם סיפורים הזויים, ופעמים סיפורים נוראיים ואיומים במיוחד, כאשר אני דוגל ענק בליברליזם ובפירוש בחופש, בקדמה, בפתיחות ובסובלנות וסבלנות, ובמיוחד, איני שמרני, ועוד, בגילוי נאות, אכתוב כי אני צעקן בלתי נלאה עם ימים רבים של לימודי פיתוח-קול. האוהב את כולם: דתיים, חילוניים, לבנים ולא לבנים, וכל הדתות והמינים, וזכותם… וקבוצות-תמיכה הללו וההם, ועוד ועוד… ואני, לטעמי, אף מזכיר את הצועקת הראשית של חיינו, מירי רגב.

הרוכבת, כאסטרטגיה, לעלות מעלה, על כל שֵד אפשרי, בדרך לצמרת. מעוררת ומגרה קהילה בקהילה, מהשֵד העדתי, דרך תיאטראות וסינמטקים, מהומה קטנה על מאומה עליה, אין ל'אדום' כרטיס אצלה, אין נוהג ממלכתי וגודל אחריות. החשוב, המון כפיים של ההמונים, אולם היא מצליחה להגיע לאותם הללו שבאמת לא היו ברשימות בממשלות הקודמות. ואולי זה נכון, אני כבר לא יודע מה נכון ומה לא? "ממש טרגדיה", ואתם צוחקים ומהנהנים בראש ואומרים חרישית: "זה באמת איום ונורא." אם אז אתם אומרים: "תודה ששיתפת איתנו את רחשי לבך והסיפור שלך." ואתם עוד שואלים: "רגע מי אתה? – "אני?" דמוקרט גדול. אותו האיש, ואף מוחה דמעה מעיניי "אני אותו האיש שניזון מכל מה שכותב אני." כתבתי זאת מהפחד, של אותו הרגע, שהכל יהיה טוב ולא מעוות והזוי… ואז מה אכתוב?! האם אספור קלוריות, צעדים וכבשים ואירדם. ובחלום מה? ואולי בואו ונכיר את – 'חוק הזרעים'. הסתכלו על עץ התפוח… יתכן שיש בין ענפיו חמש מאות תפוחים, ובתוך כל תפוח יש כעשרה זרעים. אנחנו עשויים לשאול, "למה צריך כל-כך הרבה זרעים רק כדי ליצור כמות קטנה של עצי תפוחים נוספים?" כנראה שהטבע מנסה ללמד אותנו שיעור חשוב… הוא מנסה להגיד לנו: "לא כל הזרעים גדלים. למעשה, רוב הזרעים אף פעם לא זוכים לגדול… אז אם אתם באמת רוצים לגרום למשהו לקרות, עליכם לנסות יותר מפעם אחת." לשאול: "איך יגיבו השותפים של נתניהו להקדמה אפשרית של הבחירות. כחלון וליברמן צריכים זמן. ליברמן רוצה שנה, כחלון שנתיים. להם אין אינטרס לבחירות, ההיפך. החרדים מאושרים. מזמן לא היה להם כל-כך טוב. גם הם לא צריכים בחירות. בנט שווה נפש, אפאתי. הוא שמח במשרד החינוך, ואיילת שקד צוהלת ומאושרת במשרד המשפטים, אבל גם בחירות לא יפחידו אותו יותר מדי, בהנחה שאין מצב שיחזור על שמונה מנדטים. שלא נדבר על האופוזיציה, שבמצוקה בולטת הזקוקה לשיקום שכונות, ואולי לבגין ההוא, המהפכן, כיועץ. ודו"ח ביטון, זילות בדמוקרטיה ובניסיון להשתוות לטורקיה ולהוא… (סתם, סתם בצחוק) ושיריו של מחמוד דרוויש הפילו כמעט תחנה גדולה. "היֹה הייתה פעם משוררת פלסטינית, פדווא טוקאן שמה. אחרי מלחמת ששת-הימים, כשצה"ל נכנס לעיירה שכם, כתבה היא את שירה 'אנחות ליד האשנב', שבו נרשמה השורה האיומה, הקניבלית, "רק הכבד של אויבי ישביע את רעבוני." מה עשה שר הביטחון דאז, משה דיין? הזמין את המשוררת השונאת והזועמת הזו לביתו, בצהלה. אחרי הפגישה, שהתקיימה ב- באוקטובר 68," מספר מרדכי בראון בביוגרפיה 'משה דיין', הסביר דיין ל'קול ישראל' כך: "פדווא טוקאן היא עתה המשוררת הלאומנית של הציבור הערבי הפלסטיני. ואני סבור שעלינו לנסות לדעת מה חושב הציבור הזה, מה הוא חש, עם מה ישלים ובמה יילחם. עלינו להקשיב להם בתקווה שביום מן הימים, יקשיבו הם לנו." משה דיין היה ממונה גם על 'גלי צה"ל' באותם ימים רחוקים, רחוקים… ויעלון, כן, ויעלון, לא… והחינוך, אפילו בדאעש הבינו, שחינוך, זהו הכלי החזק ביותר להמשכיותם. לכן, השקעתם בנ"ל בראש סולם העדיפויות, ומיותר לציין, אחרי עריפת ראשים. ואז נשארנו עם נתניהו. השיקולים שלו והמשפטים שלו, תרתי משמע, נכתבים חדשים לבקרים וחוזר חלילה. ואני לא מאמין בדיון ציבורי, פטפטת, וברברת וקשקושים למיניהם. כי בסוף כולם מקשקשים. אבל ביבי, כמו ברפלקס מותנה… ככה קובע וככה מחליט. "וכך היה וכך יהיה בתפארה…" ותעשירו אותי היכן אני טועה!

אריק יעקובוביץ'. מדבר על הכל