מי לא רוצה לנצח?

בפרשת 'כי תבוא', רב חב"ד יבנה, הרב יוסף יצחק לרר, מסביר על המאבק הרוחני בהרגלי השגרה, הדרך לשנות את טבענו ולהאיר את החושך באמצעות מעשים טובים, וכיצד חשבון הנפש של חודש אלול ומצוות הביכורים מעניקים לנו את הכוח להתגבר על הייאוש ולנצח לקראת השנה החדשה


לא מספיק לרצות לנצח, צריך גם לדעת כיצד לנצח. אחד הקשיים שלנו הוא להיגמל מהתמכרויות ולשנות את הטבע שלנו, שבחלקו נובע מהרגלים שרכשנו במשך השנים.


כולנו, עם ישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב, שהאמינו בבורא העולם, דבקו בו והורישו את אמונתם לצאצאיהם. אולם אדם המתמודד עם התמכרות מתכחש לעיתים למקום השלילי שבו הוא נמצא, ושם טמון הקושי הגדול בטיפול. גם אנחנו הגענו לעולם שבו הגשמיות עוצמתית ונמצאת כל הזמן מול עינינו, ואילו הרוחניות רחוקה מאיתנו. כך אנו מתרגלים להתענג וליהנות מהגשמיות, ומתכחשים לפגיעה שהיא גורמת בעולמנו הרוחני.
 

המלחמה של יהודים יקרים כנגד היהדות נובעת מהרצון שהרוחניות לא תעמוד מול עיניהם ותייסר אותם כאשר הם משועבדים לחיי הגשם. אך האמת החבויה בהם היא האמת החבויה בכל אחד מאיתנו. ההוכחה לכך היא שככל שמתקרבים ליום הקדוש, יום הכיפורים, יותר ויותר יהודים עוזבים את חיי הגשם ומתחברים לבתי הכנסת, לתפילות ולקיום המצוות של הימים הללו.


אנו רואים עשרות אלפים מעמך ישראל, ובהם בני נוער רבים, דור העתיד, המשתתפים באמירת הסליחות ומתרגשים ממנה. מטרת הסליחות היא לגרום לנו לעצור בשטף החיים ולשאול מהי באמת הדרך הישרה שיבור לו אדם – דרך שאינה נגמרת.

אם אכן עצרנו ובשכלנו האנושי הגענו למסקנה שעלינו לבקש סליחה על העבר, משום שטעינו בדרך, כיצד נוכל לנצח את היצר שפוגע בנו פעמיים? בפעם הראשונה הוא עושה הכול כדי להכשיל אותנו, ולאחר שנכשלנו – הוא משכנע אותנו שלא נוכל להתגבר ולשנות את התנהגותנו. כך הוא מייאש אותנו ועוצר בעדנו מלעשות שינוי.


את המענה נותן לנו שלמה המלך בספר קהלת: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". במבט ראשון לא מובן מה שלמה המלך מגלה לנו. הרי ברור שיש יתרון לחוכמה על פני הסכלות. החסידות מאירה את דבריו: החוכמה היא הנפש האלוקית, השייכת לשכל; הסכלות היא היצר הרע והנפש הבהמית, המכונה בקהלת "מלך זקן וכסיל", המוותר על עולם הנצח בעבור תענוג רגעי ונפסד.

 

כשם שטיפת אור נכנסת ומאירה את החושך, כך רצונותיה של הנפש הבהמית חזקים עד שהאדם עוסק באור הרוחני, ואז, בדרך ממילא, הם נעלמים.


את העיקרון הזה אנו מכירים גם משיטות טיפול שונות. למשל, בהתמודדות עם מחשבות רעות מסוגים שונים, לא ננסה לשכנע את עצמנו שלא לחשוב עליהן, אלא נדאג לעסוק בדברים חיוביים, וכך המחשבות הרעות יפנו את מקומן.
 

כיצד נוכל לעבור למעשים טובים כאשר כבר רכשנו התנהגות מסוימת שהפכה לטבע שלנו? גם על כך משיב הרבי בספר התניא: הרגל נעשה טבע שני. אכן, קשה לשנות טבע, אך כשמשקיעים מאמץ בתחילה, הדבר נעשה קל יותר. האור שבמעשה הטוב יאיר לאט־לאט את החושך שבמעשה הרע, עד שהאדם ייהנה בכל רגע מהטוב.


יש לזכור כי מה שקובע את ההנאה אינו המוצר המונח מול העיניים, אלא רצונו של האדם להתענג ממנו. יש אדם שייהנה מעוד סטייק מתובל שיאכל, ויש אדם שייהנה מעוד רעיון שכלי שישיג. ההבדל יהיה ביום שאחרי: הסטייק ילך לדרכו, ואילו הרעיון השכלי יישאר בשכלו.


חשבון הנפש שאנו עושים בחודש אלול מראה לנו לעיתים עד כמה מעשינו ריחקו אותנו מה'. אך דווקא המעשים הללו מעוררים בנו צימאון גדול לחזור לחיקו. זו הסיבה לדברי הגמרא, שלפיהם זדונות נעשים לו כזכויות. כאשר אדם חוזר בתשובה מתוך אהבת ה' ומתוך רצון להתקרב אליו, העבירות שעשה מצטרפות לזכויותיו, שכן הן שגרמו לו להרגיש רחוק ועוררו בו את הרצון להתקרב.


מטבעו, האדם רואה במי שמספק את צרכיו דמות מרכזית בחייו. פרשת "כי תבוא" פותחת במצוות ביכורים, שבה האדם מודה לה' על כל הטוב שהעניק לו. אם רק נפקח את עינינו ונשאל מי מעניק חיים לגופנו המורכב כל כך ומקיים אותו, מי מאפשר לנו לפתוח את העיניים בבוקר, לעמוד על הרגליים ולהרים את הידיים — נזכור כי זהו בורא העולם.


מתוך ההכרה הזאת יקל עלינו לבקש סליחה על התנהגות לא הולמת בשנה הקודמת, להבדיל בין האור ובין החושך ולנצח את החושך בעזרת הכלים שעליהם דיברנו, שיעניקו לנו את הרצון ואת הכוח לנצח.


שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.

שבת שלום.