נדל"ן כאן ועכשיו: הממשלות מתחלפות, השמות משתנים ומשבר הדיור נשאר

כבר למעלה מעשור שמדינת ישראל מחליפה תוכניות דיור, שמות, מסלולים והבטחות. ממחיר למשתכן, דרך מחיר מטרה ומחיר מופחת ועד דירה בהנחה. לצד אלה פועלות גם תוכניות להשכרה ארוכת טווח ולדיור ציבורי. ממשלות מתחלפות, שרים מתחלפים, אבל מצוקת הדיור נותרת בעינה. הציבור אינו זקוק לעוד מותג ממשלתי, אלא לתוכנית לאומית אחת, רציפה ומסודרת, שתפעל לטווח ארוך ללא קשר לזהות הממשלה

הגרלה אינה דירה, וזכייה אינה מפתח

בהגרלת יולי 2026 התמודדו 114,848 משקי בית על 7,922 דירות בלבד. הנתונים ממחישים את הפער העצום בין הביקוש לפתרונות שמציעה המדינה. אבל השאלה החשובה באמת היא כמה משפחות זכו לאורך השנים, כמה מהן מימשו את זכייתן, חתמו על חוזי רכישה וכמה כבר קיבלו מפתח. הגיע הזמן לפרסם נתוני מימוש מלאים ושקופים לכל התוכניות הממשלתיות, ולא להסתפק במספר ההגרלות והזוכים.

 

כמה משכורות צריך היום כדי לרכוש דירה?

בשנת 2012 נדרשו כ-131 משכורות ממוצעות לרכישת דירה. בשנת 2026, על בסיס מחירי הדירות והשכר הממוצע, מדובר כבר בכ-170 משכורות בקירוב. זהו אומדן לפי נתונים מתקופות שונות, אבל המגמה ברורה: הדרך לדירה התארכה משמעותית.

גם ההון העצמי הנדרש גדל, והמשכנתאות הפכו לנטל כבד. להמחשה, משכנתה של מיליון שקל ל-25 שנה בריבית שנתית של 3% מייצרת החזר חודשי של כ-4,740 שקל. בריבית של 5% ההחזר מטפס לכ-5,850 שקל. פער של כ-1,100 שקל בחודש, על אותה הלוואה בדיוק, ללא הצמדה ולפני עלויות נלוות.

 

אדיר קיסר: "הצלחת תוכניות הדיור נמדדת לא במספר הזוכים, אלא במספר המשפחות שרכשו דירה בפועל"

 

הייאוש של הזוגות הצעירים מורגש היטב בשטח

במסגרת מלאכתנו המקצועית בענף הנדל״ן אנחנו פוגשים שוב ושוב זוגות צעירים, משפחות עובדות, משרתים ומשלמי מיסים, שממתינים שנים לזכייה. בינתיים הם משלמים שכירות, מנסים לחסוך הון עצמי ומתמודדים עם יוקר מחיה ותנאי מימון שמרחיקים מהם את האפשרות לרכוש דירה בשוק החופשי.

חלקם כבר איבדו תקווה, ואחרים חוששים שגם אם יזכו בהגרלה, לא יצליחו לגייס את המימון הדרוש למימוש הזכייה. האחריות למציאות הזאת מוטלת בראש ובראשונה על משרדי הממשלה הממונים על הדיור.

 

שוק הנדל"ן מאט, ומשפרי הדיור משלמים מחיר כבד

על פי נתוני הלמ"ס, מחירי הדירות ירדו ב-1.8% בשנה שהסתיימה באוגוסט 2026. לפי משרד האוצר, באוגוסט נרכשו בשוק החופשי 6,242 דירות בלבד, ירידה של 5% לעומת השנה הקודמת. רכישות משפרי הדיור ירדו בכ-27%, ל-1,616 דירות בלבד.

אלה נתונים המעידים על חולשה ממשית בשוק, אך הם אינם סוף פסוק. שוק הנדל"ן ידע בעבר תקופות של קיפאון, ירידות מחירים ושינויים בריבית, וידע גם להתאושש. דווקא עכשיו נדרשת מדיניות ממשלתית שתסייע להחזיר את האמון, לשחרר חסמים ולאפשר למשפחות להתקדם.

 

הדיור הציבורי ועמידר – האוכלוסיות שנשארו מאחור

כאן מדובר כבר במצוקה חברתית עמוקה. על פי דוח מבקר המדינה, מלאי הדיור הציבורי הצטמצם מכ-54 אלף דירות בשנת 2018 לכ-48 אלף בשנת 2023. באותה שנה המתינו כ-4,300 זכאים לדירה ציבורית, במשך כ-35 חודשים בממוצע.

עמידר וחברות האכלוס האחרות מעניקות שירות לאוכלוסיות שחלקן אינן מסוגלות לרכוש דירה ואפילו מתקשות לשכור דירה בשוק החופשי. המדינה חייבת להגדיל את מלאי הדיור הציבורי, לשפר את תחזוקת הנכסים, לקדם פתרונות לאוכלוסיות מוחלשות ולהפסיק להתייחס לדיור הציבורי כאל נושא שולי.

 

 

שאלת האינטרסים – מי באמת רוצה שמחירי הדירות ירדו?

ישראל מפנה משאבים עצומים לביטחון, ובצדק לנוכח האיומים הביטחוניים. אבל מעניין לשאול מה היה קורה אילו בעשור האחרון נדרשנו להוציא פחות על ביטחון. האם הכספים שהתפנו היו מופנים לדיור? והאם אפילו ביום שבו נזכה לשלום, הכסף באמת יגיע לזוגות הצעירים ולמחוסרי הדיור?

לא בטוח.

למדינה הכנסות משמעותיות ממיסוי נדל"ן ומשיווק קרקעות באמצעות רשות מקרקעי ישראל. הבנקים מצדם נהנים מפעילות ענפה של משכנתאות ומימון פרויקטים, ונדרשים במקביל לשמור על יציבותם הפיננסית.

אין בכך הוכחה שמישהו מעוניין במכוון לשמר מחירי דירות גבוהים, אבל בהחלט קיימים אינטרסים כלכליים המחייבים דיון ציבורי נוקב. האם מדיניות הקרקעות, המיסוי והמימון משרתת בראש ובראשונה את צורכי הציבור, או שגם שיקולי הכנסה ויציבות מערכתית מקשים על יצירת דיור נגיש?

 

בממשלה הבאה צריך לנקות אורוות ולעשות סדר

משרד הבינוי והשיכון אינו יכול להתמודד עם המשבר לבדו. משרד האוצר, רשות מקרקעי ישראל, מינהל התכנון, משרד הפנים, משרד התחבורה וגופי התשתיות חייבים לפעול יחד, בתיאום מקצועי גם עם בנק ישראל ותוך שמירה על עצמאותו.

נדרשת מדיניות ממשלתית אחידה שתשלב שיווק קרקעות, תקציבים, תשתיות, תכנון, בנייה, פתרונות מימון, דיור ציבורי והגדלת היצע הדירות.

מי שמוביל את תחום הדיור בישראל צריך להיות פרויקטור ויזם בנשמה, איש ביצוע שמקבל אחריות, מסיר חסמים ומקדם פתרונות בפועל. לא מספיק ששר אחד ירצה לקדם תוכנית כאשר משרדים אחרים אינם מספקים תקציבים, תשתיות או אישורים בזמן.

יש להמשיך לתגמל לוחמים ומשרתי מילואים, ולצדם לתת מענה גם לזוגות צעירים עובדים, לאזרחים ששירתו ותורמים למדינה, למשפרי דיור ולזכאי הדיור הציבורי. תוכנית דיור לאומית צריכה לתת מענה למגוון האוכלוסיות ולא להשאיר משפחות שלמות ללא אפשרות אמיתית להגיע לדירה.

 

הגיע הזמן למדוד מפתחות שנמסרו ולא רק זכיות שהוכרזו

מאחורי המספרים, ההגרלות, התקציבים והאינטרסים עומדים בני אדם. זוגות צעירים שמבקשים להקים משפחה, הורים שמנסים להעניק לילדיהם עתיד בטוח, מחוסרי דיור שממתינים שנים ואוכלוסיות מוחלשות שאין ביכולתן אפילו לממש זכייה אם תגיע.

כולם נושאים עיניים לממשלה הבאה, בתקווה שתדע להעמיד את הזכות לקורת גג בראש סדר העדיפויות הלאומי.

 

בסופו של דבר, בית אינו מותרות. הוא הבסיס לחיים בטוחים, לכבוד אנושי וליציבות משפחתית. הגיע הזמן שמדינת ישראל תאפשר לאזרחיה לא רק לחלום על בית, אלא גם להגיע אליו, לחיות בו בכבוד ולבנות עתיד טוב יותר בארץ הזאת.

 

כותבי הטור:
טל זכריה – חדשות שוק הנדל"ן

אדיר קיסר – דובדבן נדל"ן
לקריאת כל המאמרים לחצו כאן >>